תהליך עומק המשלב קשב לגוף, תנועה ומודעות לתת המודע. לנשים שמוכנות לטלטל את מה שנעצר ולמצוא את כוחן מחדש.
תחושה שמשהו בפנים תקוע. שהבנה שכלית לא מספיקה. שהגוף מחזיק דברים שהראש כבר ניסה לעבד עשרות פעמים, ועדיין לא זזו.
הבנת הכול, דיברת על הכול, ועדיין משהו לא זז.
חיים מהצוואר למעלה. הגוף כאן, אבל לא ממש נוכח.
יודעת מאיפה זה בא. ממשיכה לחזור לאותן תגובות.
אתה יודעת שיש שם נביעה. היא רק צריכה מקום לצאת.
הגוף יודע לרפא כשנותנים לו הכוונה נכונה. הצלילה לתת המודע לא דורשת שנים של טיפול, אלא נכונות אמיתית לחוש, לנוע ולשחרר.
תחושה של נוכחות, גוף שנשמע ומוביל.
רגשות שעלו, עברו דרך הגוף ולא חזרו.
לא רק להבין, אלא לחוות שינוי שנחרט בגוף.
גילוי של נביעה שהייתה שם כל הזמן.
חיבור עמוק לנשיות, לא כדרישה אלא כחופש.
רושם שנשאר. לא כרגש אלא כמציאות.
חייתי חיים לא קונבנציונאליים. גדלתי בבית חילוני והיום אני דתייה. עברתי יתמות, נטישה, וגם הזדמנות לתקן ולחזור לקשרים של ממש. הנסיון הזה לא נשאר אצלי כסיפור, הוא הפך למצפן.
אני רקדנית ומורה לריקוד כשלושים שנה, אמנית, חוקרת אמת. כתבתי ספר העוסק בריפוי פגיעה מינית דרך מודעות הגוף. אני מאמינה שהגוף הוא הדלת הכי ישירה לתת המודע ולשינוי אמיתי.
מסע פסיכדלי ללא שימוש בפסיכדליים. בהנחיה של קשב מדויק לגוף, לרגש, לזיכרון ולמחשבה, צוללים בהדרגה לשכבות העמוקות ומניעים מה שמחכה לזוז.
"הרגשתי איך במצב הזה שאני משחררת את המחסום בין הראש לגוף, אני בוכה בכל רגע שעולה משהו. אין מעצור. זה נפלא הדבר הזה. אני ממש מרפאת דברים ופשוט מביאה לידי פועל את התחושות והתובנות. לא מספיק רק להבין. צריך להוציא אותה לפועל. והתנועה הזאת היא הלמידה. אני אוהבת."
"אני מאבדת את התודעה וכשחוזרת אליה אני בתוך שני החלקים שלי. שרוצה לחיות ושרוצה למות. המוסיקה מתעצמת ואיתה החצאים. המאבק. ביניהם המילים הנשמעות בחלל ומזכירות לי להיות בזה. מגמישות וממוססות. משפט עולה לי מהסרעפת: רציתי לחיות חיים ששווה לחיותם. עם המשך התנועה כבר אין יותר מילים, רק דופק ותזוזה."
"מאז שהייתי אצלך אני רוקדת. כל רגש עובר דרכי בריקוד. אני בשוק מכמות האנרגיה שחזרה אלי. איפה הייתי כל השנים האלו."
אני מעריכה כנות יותר מכל דבר אחר. לכן אני אומרת בבירור: יש מקרים שבהם הסשן הזה פשוט לא יתאים.